יום ראשון, 25 באוקטובר 2009

כלל ברזל

החבר הכי טוב שלי תמיד אמר לי: "מרוויח בקלפים - מפסיד באהבה", אבל האמת היא שעד יורי אני תמיד הפסדתי בשניהם, או במילים אחרות כסף זו תמיד בעיה אצלי. לא ראיתי אדם שמצליח לנהל את ענייניו הכספיים בצורה כל כך גרועה יותר ממני. באמת, כל איש ואישה (כי זה בדרך כלל אישה, מה לעשות) שמתבאסים ממצבם הכלכלי מובטח להם שימצאו נחמה גדולה מאד בשיחה איתי, כי סביר להניח שמצבי תמיד יהיה מזוויע הרבה יותר. למרות שאין לי סבלנות לחישובים מתמטיים אני די סגורה על זה שהבעיה טמונה בפער על בין הכנסות להוצאות. בדרך כלל אני קודם מוציאה ואז מקווה לעזרת האל וכמה שהוא ואני מסתדרים מצויין דיז דייז, הואיל ומצב העיתונות הכתובה בארץ הזאת בתחת שלי, אני נותרת עם יכולת הכנסה קבועה כבר שנתיים וכמות הוצאות שרק הולכת ועולה. מצד שני, אין לי ספק שלו הייתי נשארת בדירת החדר המחילתית שלי, לשעבר, שפאדיחות להזמין לשם אפילו חולדות, לא הייתי זוכה להכיר את יורי. אפילו אמא שלי שחסכנות היא אחד מערכי המוסר הבולטים שלה גרסה כי הגיעה העת לעזוב את 'חדר הגז', כמו שקרא לזה החבר הכי טוב שלי.
אבל מה שרציתי להגיד פה הוא שאין לי שום כוונות לשתף את יורי בפיאסקו הפיננסי שלי. התנסיתי בדבר כמה פעמים בחיי ואמנם זה אף פעם לא היה עם האנשים הנכונים, אבל הזונות תמיד הגיבו בכזה זעזוע, באמת סליחה שהייתי צריכה לגור לבד בתל אביב, ללכת לטיפול ולשלם על קורס קופירייטינג בבית ספר פרטי והכול ממשכורת של 5000 של תקציבאית במשרד פרסום מזדיין. עכשיו, זה לא שהתוודיתי על מצבי על מנת לקבל תמיכה, זה תמיד היה קשור לנושא השיחה, אבל הפעם אני מתחייבת לעצמי לעשות ככל שביכולתי על מנת שזה לא יהיה קשור לכלום. הדבר האחרון שאני רוצה לשדר ליורי זה מחסור. זה שהוא הכיר בחורה בת 33 בואך 4 שלא יודעת לכלכל את ענייניה הכספיים זו לא הבעיה שלו ומתפקידי לייצר את הפיתרון. והפיתרון הוא בימים בהם לא מעלים שכר כמדיניות זה לקחת עוד הלוואה ועוד הלוואה ולקוות שימים טובים יותר באים עלינו ואני אוכל להחזיר אותן מהר מן הצפוי, אבל הואיל והשנה הזו עוד הולכת להפתיע אותי בגדול, וזה עוד רק ממה שידוע לי, אני צופה רק שגשוג ורווחה, אנד איי מין איט פרום דה בוטום אוף מיי הארט - Amen!

יום ראשון, 18 באוקטובר 2009

שחור עם חלב

אני צריכה לשאול אותו כמה זמן בערך צריך לחכות עד שכל גרגרי הקפה יורדים, פתיתי שלג שחורים באקווריום הכוס שלי, אחרי ששופכים בפנים את החלב. יש לי את זה עם לאמץ הרגלי קפה של גברים. ברגע שאני מתחילה לקום עם מישהו בבוקר אני רוצה את הקפה שלו. במקרה של יורי זה קפה שחור עם חלב בכוס גדולה. ברגע ששמים חלב כבר לא צריך סוכר וכל רגע נתון משתנים יחסי השחור והבהיר עד שמגיעים למצב האופטימאלי בו ירדו הגרגרים והאור משתלט על החושך.

יש אנשים שהם מחלה. זה לא אני המצאתי, זה אלמודובר ב'הכול אודות אמא'. "לולה, את מחלה", אומרת מנואלה, זהבה בלי דובים, לבעלה לשעבר שבנוסף לכל זה גם סידר לעצמו ציצים והדביק כל עובר/ת ושב/ה באיידס. אבל בחיים לא צריך ללכת כל כך רחוק. מספיק שיש מישהו אחד שנשאר לך בחיים, סטטי וקבוע כמו בודהה ענקית באמצע מקדש, לא זז ואת אמנם ממשיכה הלאה, הולכת יפה יפה את המקדש, אבל כל פעם שאת מרימה את העיניים את רואה אותו. כזה הוא השמן. אני אקרא לו ככה אפילו שזה לא פוליטיקלי קורקט אבל גם ככה לא היה שום דבר קורקט בכל הסיפור הזה, אז מה אכפת לי. אני לא מתכוונת להתעכב פה על זה יותר מדי רק להגיד שהוא שמן ונשוי ויש לו ילדים ואני התאהבתי בו ובעידודו הנמרץ, יש לומר. אם אני מתרכזת לרגע אני יכולה להריח את האפטרשייב שלו בו הוא מקפיד להקיף את עצמו כבחומה גדולה כדי שלא יריחו שהוא שמן. אבל לי זה אף פעם לא היה אכפת. זה אפילו כאב בטירוף עד כמה זה לא היה לי אכפת. ובגלל זה זה היה כל כך אבוד. אני מתהלכת בבועה שרק אני קיימת בה, כמו מישהו על טריפ שרואה רק את מה שהטריפ הזה מכתיב לו ואין לו כרגע שום צ'אנס לראות משהו אחר. אבל זהו, חוץ מזה זה פשוט היה הסיפור הרגיל של גבר בעל סמכות וכאריזמטי שנדלק על אישה צעירה שמחפשת אהבה, הם מנהלים רומן עדין של חודש, מסעדות, ברים, הבטחות, לא לגירושין או עזיבה, חלילה, אלא לטיול לברצלונה, יוון או כל מקום מרוחק אחר שלעולם לא יגיעו אליו יחד ולו בלבד שאני הכרתי את יורי עכשיו. יורי שהיום בבוקר ראיתי אותו בפעם הראשונה בתחתונים כחולים. כחולים בהירים וברורים, כמו אחד הימים הטרופיים שהוא רוצה שניסע אליהם בינואר או פברואר השנה. ביורי אין שום דבר אפל או לא ברור. אפילו היופי שלו ברור. הוא גבר שגורם לרצות להתפלש בו עוד לפני שהוא פותח את הפה. זה יורי, יפה, בהיר וצלול מכל הבחינות. אבל אני רציתי לספר על המחלה. על המחלה שלי שקוראים לה השמן שכל אימת שאני מחליפה איתו אימיילים כי לעבוד צריך, אני נמלאת בכעס שחונק לי את הסרעפת בגרגרי קפה עפר שחור. יושב לו מרוצה מעצמו, עם טבעת זהב גדולה על הזרת, סולטן הרמון נשים טפשות כמוני שאפשר לקנות בכמה לאנצ'ים במסעדות פאר והררי הבטחות שווא. וזה לא משנה כי פגישתנו האחרונה הלא הייתה זוועתית ומאכזבת ופשוט התחשק לי לשבור עליו את בקבוק השמפניה המפואר שקניתי, איך הוא מעז לא ליפול על צווארי, על כתפי, על כל כולי. והשמן הזה ממשיך להיות המלך הבלתי מעורער של התכתובות בינינו, יודע שעל כל מייל שלו אני אגיב ישר תמיד, מחכה, ולו רק מתוך אינרציה טוטאלית לאיזשהו רמז על זה שהוא עתיד לבלות את כל ימיו בחרטה. אבל הכי מצחיק שיורי הוא מן סיפור שבחוגים לספרות יאהבו להגיד שהוא 'מתכתב' עם הסיפור הזה כי גם ליורי יש ילד ואישה שהוא עומד להתגרש ממנה. אבל יורי באמת בהליכים ואת הילד שלו ראיתי כבר שלוש פעמים. ילד שגם הוא ברור ובהיר כמו יורי ושיוולד להוויה הברורה שאבא לא גר איתו בבית. אבא גר איתי בבית, עם האישה שהוא אוהב. איך הוא אמר לי פעם, השמן? "איתך אני כמו עם האישה שאני אוהב". אמר ומעך אותי לחתיכות ולא רק בגלל שהוא שמן, אלא כי איך מישהו יכול שלא להיות עם האישה שהוא אוהב? איך? אלא אם כן יש דברים שהוא אוהב הרבה קודם, כמו את הנוחות שלו שעוטפת אותו בענן עצום שמקהה לו את כל החושים. אבל יורי לא כזה. יורי הוא בדיוק כמוני. לא חושב שהוא צריך לשקר ואחרי הכול מאמין באהבה. אני לא חושבת שהשמן מאמין באהבה, אנשים בוגדים לא מאמינים בשום דבר.


בגלל ששעון חורף השעה חמש אבל תיכף יחשיך ויורי אמור לבוא לקחת אותי מהעבודה. קבענו והוא יבוא במכונית היציבה שלו ולא כמו השמן שהגיע חרף הבטחותיו לאסוף אותי רק פעם אחת ועל האופנוע שלו כי אין לו רישיון נהיגה. יורי באמת יבוא ויסתכל עלי כאילו אני הדבר הכי טוב שקרה לכדור הארץ הזה ואני לא אצטרך לפקוד עליו להסתכל עלי ואז הוא יגיד שהוא לא הטיפוס שמסתכל בעיניים. הקפה עכשיו כבר ממש מושלם ואני יודעת שגם את זה אני אגיד ליורי ולו בלבד שאני רואה אותו כל יום. אני יכולה להגיד לו הכול ולא רק קומץ נבחר שאני משננת לעצמי לומר בפעם הבאה שאראה אותו ומי יודע מתי זה יהיה. אני לא צריכה לשבת פה בבעטה, יבוא, לא יבוא, כי אני ויורי רוצים אחד את השני בדיוק אותו דבר. ואני מרגישה שכל כולו עטוף באהבה אלי ואם הוא היה יודע שיש בכלל שמן אולי היה קורה לו משהו אחר. משהו אחר שאני לא רוצה לדעת, כמו שלא ממש דחוף לי להגיע עד תחתית הכוס כדי לדעת שיש שם גרגרים. הוא אומר שהוא בחיים לא יוותר עלי וזה לא שיש לי בכלל על מה להתוודות אבל אני לא רוצה שהוא ידע עד כמה אני מסוגלת להתאהב בגבר שאיננו יפה. כי אז הוא ירגיש פגיע ואני לא רוצה שהגבר שאני אוהבת ירגיש פגיע ועוד בגללי. אין בזה שום דבר רגיש או פואטי כי אהבה זה רק בשביל להעצים. אני מסתכלת עליו ויודעת שאני יוצקת במבט הזה שלי את כל ההעצמה וההיקסמות שאני יכולה והמבט שלו מטעין אותי בחזרה ולכן אנחנו יכולים לשבת בבר, רק להסתכל אחד על השני וזה יהיה הדבר הכי אירוטי בעולם. עם השמן לא הייתה אירוטיקה. למען האמת, אני לא זוכרת שאי פעם הרגשתי תחושה חמה ודחוסה של היזדקקות , בטח שלא היזדקקות מינית. אולי בגלל שאחרי ששכבנו כבר היה ברור שהותרנו את השיא הרחק מאחור. השמן הרי לא ממש מסוגל לאהוב אותי ולכן הוא תמיד יישאר מאחורי פרגוד המילים והאימיילים שלו, לעולם לא מיישיר את המבט.

שלא כמנהגי אני בוחרת להקדים ולחכות ליורי מחוץ למשרד. אני אשתהה, כמו אתמול בבר, כשהאף והשפתיים שלי התעכבו על כל חלק מפניו המושלמים. עצמות הלחיים הטטריות שלו, קווצת השיער החלק הגזוז לקוצים כמו שאני אוהבת כשהן פוגשות בכיפת אוזנו. על הכול אני אתעכב, אשאוף לקרביים כל רגע וכל שניה שמרכיבים את האינסופיות הזו שלנו ודווקא בגלל שהם לא הולכים כל רגע להיגמר.

יום שלישי, 13 באוקטובר 2009

פרוזה

יורי גורם לי לרצות לכתוב פרוזה. שירים זה למזדמנים. מקטעים מושלמים, לפעמים מתחרזים, לפעמים לא. אולי בגלל שעם יורי זה רומן. אני מרגישה צורך להיות הכי טובה, לא רק בשבילו, אלא כי אני יכולה. יש לי מרחב, יש לי זמן. אני לא צריכה לדאוג לנוכחות שלו כי אני מרגישה אותו גם כשהוא לא איתי. האמת שקצת לפני שהכרנו חשבתי שגם אם לא יהיה לי את זה זה לא כזה נורא. אז אני אעשה ילד ואחיה לבד עד שתגיע האהבה, וגם אם היא תבוא בגיל חמישים, נגיד, לא אסון. ואז בא יורי והוכיח לי שצדקתי. זה כן קיים, בדיוק איך שדמיינתי את זה וזה מושלם. אין טיפת צרימה מרגע ההתחלה. ולכן אני חייבת להשיב טובה לעצמי ולכתוב פרוזה. ואם זה ממש משתק אותי, אז לפחות עוד סיפור אחד קצר.

יום שלישי, 6 באוקטובר 2009

ללא מילים

היום הזונות התחילו פה מוקדם. ליד חוף 'הצוק' יש גם זונות, מסתבר, ויורי הסביר לי שהן אמורות להיות קצת יותר היי קלאס מאלה של תל ברוך. אני יושבת במרפסת, שומעת בבירור את הגלים ומדי פעם מציצה אל תנועת המכוניות במגרש החול הגדול שלמרגלותיי. יורי נסע להחזיר את הבן שלו ואני מתקתקת על הלפטופ שלו במרפסת ולא ממש יוצאות לי מילים. כל מה שישר עולה לי לראש על הסיפור הזה מרגיש כאילו כבר קראתי אותו אינספור פעמים ובשביל לדבר על יורי אני צריכה מילים חדשות שעדיין לא המציאו. אולי אני אמציא אותן. או שאולי התחלה היא בעיקר גוף. לא משנה כמה או מה דברנו לפני שראינו האחד את השניה אבל מהרגע שזה קרה הכול השתנה. כלומר השתנה אבל באופן שכמה שהוא הכי מפתיע הוא הכי לא מפתיע בכלל. אני תמיד ידעתי שהגבר שלי מחכה לי איפהשהו וכמה שאני לא אתבחבש בחרא, כל מה שאעשה בסוף יביא אותי אליו. ואני הלכתי הרבה בחרא. חוץ מזה הייתה לי הרגשה שאת הגבר הזה יביא לי המזל שאחרי שהוא מזיין אותי בתחת מכל הכיוונים ולא במובן הטוב, הוא בסוף מביא אותי לאן שאני צריכה להיות וזה לא פחות מהאולימפוס. כן, אני על האולימפוס עכשיו. אז אמנם יש פה זונות מתחת ואני מתה מצמא ויש פה רק מי ברז, אבל אני לא אתקטנן עכשיו כי להכיר את יורי היה לא פחות מלהסתדר עם אלוהים.
אני מאמינה שאלוהים זה איש עסוק ואין לו זמן כל יום להתפנות לכולם, אבל ברגע שהוא קולט שהגעת לסף מכסת החרא שהגיע לך לעבור הוא מתערב לטובתך וכשאני אומרת מתערב לטובתך אני מתכוונת שהוא שלח אלי את יורי בדיוק בחמש הדקות שלא הייתה לו חברה. אכן, יורי הוא אדם מונוגאמי בעולם מלא ביגאמיסטים, אז מה אם הם נשארים נשואים. עכשיו בתור מונוגאמי טהור יורי פשוט לא מסוגל להישאר אם נגמרת לו האהבה ולכן נתקלתי בו כשהוא בהליכי גירושין ועם ילד בן שמונה חודשים. כל האנשים שאני מכירה לא היו עוזבים במצב כזה בחיים אבל אני רוצה לדבר על יורי ולא על אף אחד אחר. אני מרגישה כמו אפרוח שעומד לבקוע מביצה, אני מרגישה שאני משתנה ויותר מהכול זה מרגש. יש לי כרגע צורך שמלטף לי את כל הגוף להריח אותו, לנשום אותו, לשמוע את הקול שלו, לחייך לעצמי כשהוא סוגר את השפתיים בשביל רגע לקחת אוויר מהדיבור ואז מודגשת פתאום עצם הלחי הטטארית שלו, לשאוף את הסיגריות שלו ולדעת שכל מה שאני אעשה רק יעצים את הדבר הזה שהולך ומתעצם כל רגע, כל דקה וכל שניה.
אני לא מרגישה שום צורך להיות עצמי איתו כי כשאני איתו אני יוצרת מישהי אחרת שהיא הזיקוק של כל הטוב שאי פעם היה יכול לצאת ממני. כי עם יורי אין לי טיפת מלחמה. זה כל כך ברור שזה ביחד והביחד הזה רק מעצים כל אחד מהגבר והאישה שיוצרים את הביחד הזה. אבל אני תיכף אקיא פה מעצמי, אולי כי בשביל שזה ירגיש לי כתיבה טובה אני מרגישה צורך ללכלך. אבל זה עדיין לא הזמן לכתוב פה filth , גם אם אני יודעת שהfilth הזה הוא הדבר הכי pure בעולם.

יום רביעי, 16 בספטמבר 2009

המפתח

אתמול יצאתי מהבית חפוזה, "כן, כן, אני תיכף שם, עוד דקה" ואז טריקה והמפתח נשאר בפנים. אין אפשרות לפתוח עכשיו את הדלת ואני ממהרת לחתונה של האנגלי. זה לא יפה להגיד אבל מהצהריים הרגשתי שמשהו לא טוב עומד לקרות, בלי שום קשר שאני מאחלת לאנגלי ולאשתו שאני באמת אוהבת, חיים מאושרים ואהבת אין קץ. הייתי פשוט בנתק קל מהפיקוס עליו אני עובדת לשמור כאדם שבאופן טבעי נוטה לרחף בחלל. אנשים מסוגי טוב להם הרבה עיסוקים ומחויבויות כי אז יש כל הזמן משהו שמחזיק את החוט שלהם מתוח קרוב לקרקע.
אתמול היה זה מסוג הימים שמשהו מתרופף, אבל לא כמו ימי פקיעת המיתר שאז אני פשוט לוקחת פּוּס מהחיים ועוזבת את כל מה שיש לי ועושה רק דברים שלא מצריכים ממני שום מחשבה, כמו לראות סרט או ללכת לים או לבריכה כי עוד קיץ, ובחורף אני כבר לא כל כך זוכרת מה אני עושה. חברה מהעבודה באה לקחת אותי ואני הייתי כולי בטלפונים, בהתחלה מתייעצת עם כל חבריי אם מפתח, באם היה לי עוד זוג, היה בכלל עוזר או שרק פורץ מנעולים ולמה להסתבך. אני מתקשרת לאחותי הקטנה שכמובן דווקא היום נמצאת בחתונה משלה ביבנה ומבינה ממנה שכנראה שהיא לא תחזור אחר כך לתל אביב, מה שאומר שאין לי גישה לעוד מפתח. אני מנסה עוד קצת לבעלת הבית אבל היא אומרת שמאז שהדיירים הקודמים החליפו צילינדר, גם לה אין גישה לדירה. אין לי מושג למה ורק כי אני מזוכיסטית אבל התקשרתי גם לאבא שלי שמציע קודם כל לחכות לאחותי או פשוט לנסות ולטפס לחלון. העובדה שאחותי תחזור רק מחר בבוקר ואני בבוקר צריכה ללכת לעבודה והדירה בקומה שלישית לא ממש משחקים אצלו תפקיד אם על הכף עומד החיסכון של מאתיים השקלים. מאתיים שקל. כולה מאתיים שקל ואני בטלפונים לחוצים לכל מי שרק אפשר, שלושה מחבריי הגברים, מודעת לזה שרק בגלל שהתרופף לי קצת החוט היום אני צריכה אותם, אחרת מה הבעיה להתחבר לאינטרנט הסלולרי ולהוציא מספרים. זה רק בגלל שאני כל כך לחוצה על כסף עכשיו, אחרת כל זה לא היה קורה. "זה מאד פלואידי", עונה לי אחד מהם, כשאני רוצה להבין בדיוק כמה זה אמור לעלות לי הואיל וגם הוא ננעל מחוץ לבית לא מזמן. "בין מאה חמישים לחמש מאות, אם צריכים להחליף את המנעול." אני מתחילה בטלפונים ומבינה שאם הדלת לא נעולה לא אצטרך להחליף את הצילינדר ואז זה פשוט העניין של השעה. ככל שיהיה יותר מאוחר התעריף יעלה. אני מצליחה להוריד את אחד מהפורצים משלוש מאות למאתיים וסוגרת איתו שאתקשר כשאהיה בדרך חזרה.
"את צריכה חבר", אומרת לי החברה מהעבודה כשהיא רואה אותי מסתבכת גם עם להכניס את המעטפה עם הכסף לתיבה העומדת בכניסה לאולם. מה לעשות שהיא כזו צרה וחריכית ואני קניתי ברכה אליה חובר חוט חרוזים עם המילה LOVE, כל אות קבלה חרוז משלה, אבל עכשיו זה לא נכנס לתיבה. היא לוקחת ממני את המעטפה, פותחת אותה, מנתקת את החוט ומשלשלת אותה לדרכה, "קחי", היא מושיטה לי אותו, "תתני לו את זה כשיחזור למשרד."
ובתוך כל ההמולה הזו אני רואה את החבר של האנגלי. אותו חבר שהייתה לי איתו אפיזודה בחורף. הוא בכלל ממנצ'סטר ובא לבקר ואני שאלתי אז את האנגלי אם הוא חתיך, כי מה כבר אפשר לשאול על אנשים שבאים לחופשה. מרוב שציפיתי ל"לא" קבלתי בסוף מאה אחוז חתיך מהסוג שברגע שאת רואה אותם את מבינה שהלך עליך ואפילו שהם לא רואים אותך, גם כשהם מסתכלים, את תלכי אחריהם כמו חיה עיוורת. הוא חייך כשהוא ראה אותי ואמר לי שאיי לוק גרייט. זה היה מקסים לשמוע, בעיקר ממישהו כל כך חתיך, עיניים ירוק כחול ושיזוף שיש משהו בזה שהוא לא מפה שגורם לו להיראות קצת פגיע אף על פי שגברים מסוגו יכולים להיות רק בצד השני. דברנו קצת והוא התפייד כשהדלקתי סיגריה, מתרחק מהעשן. בהמשך הערב ראיתי אותו עוד כמה פעמים וככל ששתינו יותר המרחק בינינו פחת ואני הרגשתי איך הוא כמעט נוגע בי ואני נוגעת בו בחזרה, אפילו שהאנגלי אמר שיש לו חברה עכשיו, איטס אבאוט טיים.
זה היה יכול לצאת סיפור על איך נתקעתי בלי מפתח ועל ידי המנצ'סטרי חלק שני, אבל אני לא רוצה לרחרח אחרי גברים יותר אז כשהגיעה שעת חצות נראה נכון יותר לחזור עם חבר לעבודה שעזב את האירוע לראות את המשחק ופתאום חזר. שתינו עוד דרינק עד שהסכמנו שהגיעה השעה ללכת. הוא הביא אותי עד הבית שם חיכה לי כבר פורץ המנעולים אשר דחף אל הדלת משהו פלסטיקי ומגולגל ובשניה פתח אותה וסגר.

יום שישי, 11 בספטמבר 2009

Note

You'll miss me when I'm gone אומר האנגלי כשהוא משחק רגע בלהיות אני ואני יודעת שיום אחד אני באמת אתגעגע לזה. אולי באמת יש לי מין התרפקות עצלה של צרפתים אינטלקטואלים, לא כמו אלה שבאים לפה לחופשה ומקבלים צבע חמרה ומתענגים על האסטטיקה שלהם בעיני עצמם וגם זה נורא יפה בעיניי. וכמו קאמי, סארטר וסימון דה בובואר, גם העצב שלי יפה בעיניי. אני יכולה לקבל פתאום רוח מן הים על הספה בשישי בצהריים ולבחור אם אני אנקה עכשיו או אחר כך או בכלל לא ולסיים את 'שלום לך עצבות' ולבכות. לבכות כי יש לי את הפריבילגיה להרגיש את עצמי ואין לי מסיחים. אני יכולה לקחת את עצמי בידיים וללטף לי את הראש כמו שהאנגלי ליטף אותי אתמול, בחיבה ולא כחלק מאקט שחייבים לסיים. ואני יכולה לבודד את עצמי ממי שהייתי לפני שנה שאהבה מישהו לפני שנה וגם היא וגם המישהו הזה לא קיימים עוד. ואני מרגישה שהולכת ובוקעת ממני מישהי חדשה שאני עוד לא ממש מכירה והיא מגלה לי לא רק דריכות מטרידה אלא גם רגיעה מסוימת שאולי אפשר לקרוא לה התבגרות.
וזה עצב כמו עצב שהופך סרט לטוב ויש בו רוגע לרגע ואחרי שאני מסיימת להרגיש כמו צרפתייה קוקטית קטנה בחצאית, כפפות וכובע, אני יודעת שאם הגעתי עד לפה אני פשוט חייבת להמשיך ולא לצאת את המסך.

יום רביעי, 9 בספטמבר 2009

נעליים אדומות

היום בבוקר ראיתי ששכחתי את נעלי הפלמנקו שלי בסטודיו. בדרך כלל אני משאירה אותן שם והן סמוכות ובטוחות אבל הפעם השארתי אותן פשוט על הרצפה, עם גרבי הניילון החצאיות, לידן או בתוכן, אני ממש כבר לא זוכרת. אם הן היו פשוט נעליים, זה לא היה ממש מטריד אותי אבל הנעליים האלה עשויות זמש אדום ורקומות פרח בצד. כולה עברו יומיים שזה אומר יום אחד מאז עברו בסטודיו אנשים זרים שאני לא מכירה שהיו יכולים לקחת את הנעליים ולי נראה כרגע שיש סבירות גבוהה שזה קרה. רק בערב אני יכולה להתקשר ולבקש מהמזכירה לשים אותן בצד כי מחר אני לא אגיע כי יש לי אזכרה. ובינתיים הן או זרוקות שם, מחכות שאני אאסוף אותן לשקיק הבד או שמישהי יושבת בעבודה שלה בדיוק כמוני, מטקטקת איזה משהו למחשב וחושבת על נעלי הפלמנקו עבודת יד מספרד, שמחכות לה בבית. יש מצב שהיא אפילו לא תבוא איתן לשיעור כי אז כולן יזהו שהן לא שלה והיא פשוט תשתמש בהן בתור נעליים ללכת בחוץ כי הן נראות גם כמו נעלי טנגו משנות החמישים ואפשר ללכת איתן יחד עם חצאית עד לקרסול, קארה קטן שחור, ולהיצמד לגבר עם שפם ששמו חורחה. וככל שאני ממלאת את עצמי במחשבות האלה אני מרגישה איך אני פשוט חייבת ללכת לשם עכשיו ולהתדפק על הדלת אף על פי שנעול עכשיו ופותחים רק בשש.
סביר בהחלט להניח שלא קרה להן כלום אבל אני מרגישה איך כל מה שמגדיר אותי עכשיו זה איפה הנעליים ולדעת שהן מונחות במקומן. אני מחייגת את המספר של המורה שלי, רק כדי שהיא תרגיע אותי שהכול בסדר או לחילופין תצעק עלי בספרדית שמה אני מבלבלת לה את המוח, שזה בעצם אותו דבר. אני אישה בוגרת, יש לי עבודה, לכתוב, להגיש, ללכת להתעמל, לחזור הביתה, לישון, לא לרדת מהפסים לעבר נעלי פלמנקו, אדומות ככל שיהיו והאדום שלהן הוא שמנצנץ לי מפינת החדר שדווקא להן אני צריכה לדאוג עכשיו.