המפתח

אתמול יצאתי מהבית חפוזה, "כן, כן, אני תיכף שם, עוד דקה" ואז טריקה והמפתח נשאר בפנים. אין אפשרות לפתוח עכשיו את הדלת ואני ממהרת לחתונה של האנגלי. זה לא יפה להגיד אבל מהצהריים הרגשתי שמשהו לא טוב עומד לקרות, בלי שום קשר שאני מאחלת לאנגלי ולאשתו שאני באמת אוהבת, חיים מאושרים ואהבת אין קץ. הייתי פשוט בנתק קל מהפיקוס עליו אני עובדת לשמור כאדם שבאופן טבעי נוטה לרחף בחלל. אנשים מסוגי טוב להם הרבה עיסוקים ומחויבויות כי אז יש כל הזמן משהו שמחזיק את החוט שלהם מתוח קרוב לקרקע.
אתמול היה זה מסוג הימים שמשהו מתרופף, אבל לא כמו ימי פקיעת המיתר שאז אני פשוט לוקחת פּוּס מהחיים ועוזבת את כל מה שיש לי ועושה רק דברים שלא מצריכים ממני שום מחשבה, כמו לראות סרט או ללכת לים או לבריכה כי עוד קיץ, ובחורף אני כבר לא כל כך זוכרת מה אני עושה. חברה מהעבודה באה לקחת אותי ואני הייתי כולי בטלפונים, בהתחלה מתייעצת עם כל חבריי אם מפתח, באם היה לי עוד זוג, היה בכלל עוזר או שרק פורץ מנעולים ולמה להסתבך. אני מתקשרת לאחותי הקטנה שכמובן דווקא היום נמצאת בחתונה משלה ביבנה ומבינה ממנה שכנראה שהיא לא תחזור אחר כך לתל אביב, מה שאומר שאין לי גישה לעוד מפתח. אני מנסה עוד קצת לבעלת הבית אבל היא אומרת שמאז שהדיירים הקודמים החליפו צילינדר, גם לה אין גישה לדירה. אין לי מושג למה ורק כי אני מזוכיסטית אבל התקשרתי גם לאבא שלי שמציע קודם כל לחכות לאחותי או פשוט לנסות ולטפס לחלון. העובדה שאחותי תחזור רק מחר בבוקר ואני בבוקר צריכה ללכת לעבודה והדירה בקומה שלישית לא ממש משחקים אצלו תפקיד אם על הכף עומד החיסכון של מאתיים השקלים. מאתיים שקל. כולה מאתיים שקל ואני בטלפונים לחוצים לכל מי שרק אפשר, שלושה מחבריי הגברים, מודעת לזה שרק בגלל שהתרופף לי קצת החוט היום אני צריכה אותם, אחרת מה הבעיה להתחבר לאינטרנט הסלולרי ולהוציא מספרים. זה רק בגלל שאני כל כך לחוצה על כסף עכשיו, אחרת כל זה לא היה קורה. "זה מאד פלואידי", עונה לי אחד מהם, כשאני רוצה להבין בדיוק כמה זה אמור לעלות לי הואיל וגם הוא ננעל מחוץ לבית לא מזמן. "בין מאה חמישים לחמש מאות, אם צריכים להחליף את המנעול." אני מתחילה בטלפונים ומבינה שאם הדלת לא נעולה לא אצטרך להחליף את הצילינדר ואז זה פשוט העניין של השעה. ככל שיהיה יותר מאוחר התעריף יעלה. אני מצליחה להוריד את אחד מהפורצים משלוש מאות למאתיים וסוגרת איתו שאתקשר כשאהיה בדרך חזרה.
"את צריכה חבר", אומרת לי החברה מהעבודה כשהיא רואה אותי מסתבכת גם עם להכניס את המעטפה עם הכסף לתיבה העומדת בכניסה לאולם. מה לעשות שהיא כזו צרה וחריכית ואני קניתי ברכה אליה חובר חוט חרוזים עם המילה LOVE, כל אות קבלה חרוז משלה, אבל עכשיו זה לא נכנס לתיבה. היא לוקחת ממני את המעטפה, פותחת אותה, מנתקת את החוט ומשלשלת אותה לדרכה, "קחי", היא מושיטה לי אותו, "תתני לו את זה כשיחזור למשרד."
ובתוך כל ההמולה הזו אני רואה את החבר של האנגלי. אותו חבר שהייתה לי איתו אפיזודה בחורף. הוא בכלל ממנצ'סטר ובא לבקר ואני שאלתי אז את האנגלי אם הוא חתיך, כי מה כבר אפשר לשאול על אנשים שבאים לחופשה. מרוב שציפיתי ל"לא" קבלתי בסוף מאה אחוז חתיך מהסוג שברגע שאת רואה אותם את מבינה שהלך עליך ואפילו שהם לא רואים אותך, גם כשהם מסתכלים, את תלכי אחריהם כמו חיה עיוורת. הוא חייך כשהוא ראה אותי ואמר לי שאיי לוק גרייט. זה היה מקסים לשמוע, בעיקר ממישהו כל כך חתיך, עיניים ירוק כחול ושיזוף שיש משהו בזה שהוא לא מפה שגורם לו להיראות קצת פגיע אף על פי שגברים מסוגו יכולים להיות רק בצד השני. דברנו קצת והוא התפייד כשהדלקתי סיגריה, מתרחק מהעשן. בהמשך הערב ראיתי אותו עוד כמה פעמים וככל ששתינו יותר המרחק בינינו פחת ואני הרגשתי איך הוא כמעט נוגע בי ואני נוגעת בו בחזרה, אפילו שהאנגלי אמר שיש לו חברה עכשיו, איטס אבאוט טיים.
זה היה יכול לצאת סיפור על איך נתקעתי בלי מפתח ועל ידי המנצ'סטרי חלק שני, אבל אני לא רוצה לרחרח אחרי גברים יותר אז כשהגיעה שעת חצות נראה נכון יותר לחזור עם חבר לעבודה שעזב את האירוע לראות את המשחק ופתאום חזר. שתינו עוד דרינק עד שהסכמנו שהגיעה השעה ללכת. הוא הביא אותי עד הבית שם חיכה לי כבר פורץ המנעולים אשר דחף אל הדלת משהו פלסטיקי ומגולגל ובשניה פתח אותה וסגר.