פרוזה

יורי גורם לי לרצות לכתוב פרוזה. שירים זה למזדמנים. מקטעים מושלמים, לפעמים מתחרזים, לפעמים לא. אולי בגלל שעם יורי זה רומן. אני מרגישה צורך להיות הכי טובה, לא רק בשבילו, אלא כי אני יכולה. יש לי מרחב, יש לי זמן. אני לא צריכה לדאוג לנוכחות שלו כי אני מרגישה אותו גם כשהוא לא איתי. האמת שקצת לפני שהכרנו חשבתי שגם אם לא יהיה לי את זה זה לא כזה נורא. אז אני אעשה ילד ואחיה לבד עד שתגיע האהבה, וגם אם היא תבוא בגיל חמישים, נגיד, לא אסון. ואז בא יורי והוכיח לי שצדקתי. זה כן קיים, בדיוק איך שדמיינתי את זה וזה מושלם. אין טיפת צרימה מרגע ההתחלה. ולכן אני חייבת להשיב טובה לעצמי ולכתוב פרוזה. ואם זה ממש משתק אותי, אז לפחות עוד סיפור אחד קצר.