שחור עם חלב

אני צריכה לשאול אותו כמה זמן בערך צריך לחכות עד שכל גרגרי הקפה יורדים, פתיתי שלג שחורים באקווריום הכוס שלי, אחרי ששופכים בפנים את החלב. יש לי את זה עם לאמץ הרגלי קפה של גברים. ברגע שאני מתחילה לקום עם מישהו בבוקר אני רוצה את הקפה שלו. במקרה של יורי זה קפה שחור עם חלב בכוס גדולה. ברגע ששמים חלב כבר לא צריך סוכר וכל רגע נתון משתנים יחסי השחור והבהיר עד שמגיעים למצב האופטימאלי בו ירדו הגרגרים והאור משתלט על החושך.

יש אנשים שהם מחלה. זה לא אני המצאתי, זה אלמודובר ב'הכול אודות אמא'. "לולה, את מחלה", אומרת מנואלה, זהבה בלי דובים, לבעלה לשעבר שבנוסף לכל זה גם סידר לעצמו ציצים והדביק כל עובר/ת ושב/ה באיידס. אבל בחיים לא צריך ללכת כל כך רחוק. מספיק שיש מישהו אחד שנשאר לך בחיים, סטטי וקבוע כמו בודהה ענקית באמצע מקדש, לא זז ואת אמנם ממשיכה הלאה, הולכת יפה יפה את המקדש, אבל כל פעם שאת מרימה את העיניים את רואה אותו. כזה הוא השמן. אני אקרא לו ככה אפילו שזה לא פוליטיקלי קורקט אבל גם ככה לא היה שום דבר קורקט בכל הסיפור הזה, אז מה אכפת לי. אני לא מתכוונת להתעכב פה על זה יותר מדי רק להגיד שהוא שמן ונשוי ויש לו ילדים ואני התאהבתי בו ובעידודו הנמרץ, יש לומר. אם אני מתרכזת לרגע אני יכולה להריח את האפטרשייב שלו בו הוא מקפיד להקיף את עצמו כבחומה גדולה כדי שלא יריחו שהוא שמן. אבל לי זה אף פעם לא היה אכפת. זה אפילו כאב בטירוף עד כמה זה לא היה לי אכפת. ובגלל זה זה היה כל כך אבוד. אני מתהלכת בבועה שרק אני קיימת בה, כמו מישהו על טריפ שרואה רק את מה שהטריפ הזה מכתיב לו ואין לו כרגע שום צ'אנס לראות משהו אחר. אבל זהו, חוץ מזה זה פשוט היה הסיפור הרגיל של גבר בעל סמכות וכאריזמטי שנדלק על אישה צעירה שמחפשת אהבה, הם מנהלים רומן עדין של חודש, מסעדות, ברים, הבטחות, לא לגירושין או עזיבה, חלילה, אלא לטיול לברצלונה, יוון או כל מקום מרוחק אחר שלעולם לא יגיעו אליו יחד ולו בלבד שאני הכרתי את יורי עכשיו. יורי שהיום בבוקר ראיתי אותו בפעם הראשונה בתחתונים כחולים. כחולים בהירים וברורים, כמו אחד הימים הטרופיים שהוא רוצה שניסע אליהם בינואר או פברואר השנה. ביורי אין שום דבר אפל או לא ברור. אפילו היופי שלו ברור. הוא גבר שגורם לרצות להתפלש בו עוד לפני שהוא פותח את הפה. זה יורי, יפה, בהיר וצלול מכל הבחינות. אבל אני רציתי לספר על המחלה. על המחלה שלי שקוראים לה השמן שכל אימת שאני מחליפה איתו אימיילים כי לעבוד צריך, אני נמלאת בכעס שחונק לי את הסרעפת בגרגרי קפה עפר שחור. יושב לו מרוצה מעצמו, עם טבעת זהב גדולה על הזרת, סולטן הרמון נשים טפשות כמוני שאפשר לקנות בכמה לאנצ'ים במסעדות פאר והררי הבטחות שווא. וזה לא משנה כי פגישתנו האחרונה הלא הייתה זוועתית ומאכזבת ופשוט התחשק לי לשבור עליו את בקבוק השמפניה המפואר שקניתי, איך הוא מעז לא ליפול על צווארי, על כתפי, על כל כולי. והשמן הזה ממשיך להיות המלך הבלתי מעורער של התכתובות בינינו, יודע שעל כל מייל שלו אני אגיב ישר תמיד, מחכה, ולו רק מתוך אינרציה טוטאלית לאיזשהו רמז על זה שהוא עתיד לבלות את כל ימיו בחרטה. אבל הכי מצחיק שיורי הוא מן סיפור שבחוגים לספרות יאהבו להגיד שהוא 'מתכתב' עם הסיפור הזה כי גם ליורי יש ילד ואישה שהוא עומד להתגרש ממנה. אבל יורי באמת בהליכים ואת הילד שלו ראיתי כבר שלוש פעמים. ילד שגם הוא ברור ובהיר כמו יורי ושיוולד להוויה הברורה שאבא לא גר איתו בבית. אבא גר איתי בבית, עם האישה שהוא אוהב. איך הוא אמר לי פעם, השמן? "איתך אני כמו עם האישה שאני אוהב". אמר ומעך אותי לחתיכות ולא רק בגלל שהוא שמן, אלא כי איך מישהו יכול שלא להיות עם האישה שהוא אוהב? איך? אלא אם כן יש דברים שהוא אוהב הרבה קודם, כמו את הנוחות שלו שעוטפת אותו בענן עצום שמקהה לו את כל החושים. אבל יורי לא כזה. יורי הוא בדיוק כמוני. לא חושב שהוא צריך לשקר ואחרי הכול מאמין באהבה. אני לא חושבת שהשמן מאמין באהבה, אנשים בוגדים לא מאמינים בשום דבר.

בגלל ששעון חורף השעה חמש אבל תיכף יחשיך ויורי אמור לבוא לקחת אותי מהעבודה. קבענו והוא יבוא במכונית היציבה שלו ולא כמו השמן שהגיע חרף הבטחותיו לאסוף אותי רק פעם אחת ועל האופנוע שלו כי אין לו רישיון נהיגה. יורי באמת יבוא ויסתכל עלי כאילו אני הדבר הכי טוב שקרה לכדור הארץ הזה ואני לא אצטרך לפקוד עליו להסתכל עלי ואז הוא יגיד שהוא לא הטיפוס שמסתכל בעיניים. הקפה עכשיו כבר ממש מושלם ואני יודעת שגם את זה אני אגיד ליורי ולו בלבד שאני רואה אותו כל יום. אני יכולה להגיד לו הכול ולא רק קומץ נבחר שאני משננת לעצמי לומר בפעם הבאה שאראה אותו ומי יודע מתי זה יהיה. אני לא צריכה לשבת פה בבעטה, יבוא, לא יבוא, כי אני ויורי רוצים אחד את השני בדיוק אותו דבר. ואני מרגישה שכל כולו עטוף באהבה אלי ואם הוא היה יודע שיש בכלל שמן אולי היה קורה לו משהו אחר. משהו אחר שאני לא רוצה לדעת, כמו שלא ממש דחוף לי להגיע עד תחתית הכוס כדי לדעת שיש שם גרגרים. הוא אומר שהוא בחיים לא יוותר עלי וזה לא שיש לי בכלל על מה להתוודות אבל אני לא רוצה שהוא ידע עד כמה אני מסוגלת להתאהב בגבר שאיננו יפה. כי אז הוא ירגיש פגיע ואני לא רוצה שהגבר שאני אוהבת ירגיש פגיע ועוד בגללי. אין בזה שום דבר רגיש או פואטי כי אהבה זה רק בשביל להעצים. אני מסתכלת עליו ויודעת שאני יוצקת במבט הזה שלי את כל ההעצמה וההיקסמות שאני יכולה והמבט שלו מטעין אותי בחזרה ולכן אנחנו יכולים לשבת בבר, רק להסתכל אחד על השני וזה יהיה הדבר הכי אירוטי בעולם. עם השמן לא הייתה אירוטיקה. למען האמת, אני לא זוכרת שאי פעם הרגשתי תחושה חמה ודחוסה של היזדקקות , בטח שלא היזדקקות מינית. אולי בגלל שאחרי ששכבנו כבר היה ברור שהותרנו את השיא הרחק מאחור. השמן הרי לא ממש מסוגל לאהוב אותי ולכן הוא תמיד יישאר מאחורי פרגוד המילים והאימיילים שלו, לעולם לא מיישיר את המבט.

שלא כמנהגי אני בוחרת להקדים ולחכות ליורי מחוץ למשרד. אני אשתהה, כמו אתמול בבר, כשהאף והשפתיים שלי התעכבו על כל חלק מפניו המושלמים. עצמות הלחיים הטטריות שלו, קווצת השיער החלק הגזוז לקוצים כמו שאני אוהבת כשהן פוגשות בכיפת אוזנו. על הכול אני אתעכב, אשאוף לקרביים כל רגע וכל שניה שמרכיבים את האינסופיות הזו שלנו ודווקא בגלל שהם לא הולכים כל רגע להיגמר.