גמילה

איזה מזל שהוא לא פה עכשיו. אני עושה את הדרך הביתה מהעבודה, עוברת ברחובות הקרובים לביתו ומזכירה לעצמי שאין שום צ'אנס שניתקל האחד בשנייה כי הוא בכלל לא פה. נסע לעמק הלואר עם המשפחה שלו. הבן זונה יושב לי על הספה ועושה לי פרצוץ בלתי מרוצה ומשלים עם גורלו על כך שהוא נאלץ לנסוע עם המשפחה שלו ללגום יינות סמוקים, גבינות אנינות ולבוא בשערי טירות עתיקות. חתיכת חרא ואני כמו חתיכת אידיוטית מרגישה ממש מרוצה מזה לשניה, הוא בטח היה מעדיף לנסוע איתי. חתיכת בוגד מזדיין ולא איתי. בוגד בי עם אשתו ועם כל החיים האלה שלו שאיך, איך לא קלטתי את נוכחותם הנצחית והמאסיבית כמו טירות עמק הלואר.
ועכשיו אני הולכת פה ברחוב בדרך הביתה בסוף אוגוסט, מהבילה ונוזלית ויש אנשים שנסעו להם לוואקאנס ואני עדיין מרגישה אסירה. הנוכחות שלו גומרת עלי, אין דקה שאני לא חושבת עליו, מלבד שאני ישנה או צוחקת עם האנגלי, הקולגה שלי, שמצחיק אותי ומזכיר לי שיש לי קיום גם בעולם ללא שמן.
ואני יודעת שמרוב שזה כל כך כואב לי עכשיו, ההליכה שלו בפעם המיליון, עיוורת וחסרת כל מודעות לקיום שלי, יושב לו עכשיו עם בקבוק יין ולא חושב עלי אפילו לשניה מרוב שהוא כיסה את עצמו בחיי המשפחה שלו כמו בשומן לוויתן לקראת בוא החורף, שחלילה לא יאלץ להרגיש משהו כלפי בן אדם איתו אין לו קרבת דם. ומרוב שזה נותן לי אגרוף בגרון אני יודעת שאם הוא היה פה יכול להיות שהייתי שולחת איזה משהו במייל, חושבת שזה נורא חזק להראות מה שאני מרגישה, ז'אן ד'ארק, מעלה את עצמה על מוקד האהבה, כבר לא אכפת לה משום דבר רק בשביל הרגע הקטן הזה בו הוא עונה לי ואני מרגישה את ההנאה שלו ממני ולא מרגישה יותר שום כאב.
איזה מזל שהוא לא כאן ויש לי עכשיו שבוע שלם, כמו אלה שעברתי כל כך הרבה פעמים השנה הזו, להיגמל.

שוב

הוא הלך. לפני שעה וחצי הוא הלך והותיר אותי יומיומית. כלומר, זה לא שהוא לבד הותיר אותי, גם אני הייתי שם להותיר את עצמי, אחרי שכל הערב החזקתי פאסון ובטבעיות, כי לא היה שום צורך ליפול זו על זרועות זה כי בכל זאת עברה כמעט שנה מאז שישבנו יחד כמו גבר ואישה שיש ביניהם משהו.
ישבנו על הספה שלי, אותה ספה שהייתה גם בדירה הקודמת והיא הייתה הדבר היחיד שלא השתנה. וזה לא היה כמו בשיר של שמוליק קראוס וג'וזי כץ כי אנחנו בכלל לא הייינו נשואים והוא לא חזר אלי הבייתה. והוא דיבר על כל מיני דברים, על אנשים אחרים ואז אמר לי "נו, ספרי משהו" ופתאום הכול הצטמצם לי ליום יום הקטן הזה בו הוא חי את חייו, אני את חיי וכל אחד עושה כמיטב יכולתו לעמוד בחובותיו והשגרה זורמת והנה עברה שנה ושום דבר לא השתנה וכל האהבה הגדולה הזו ששיחקנו בה הייתה חודש אחד קטן מוקף באין סוף של חיים פשוטים שצריך לקום בבוקר, ללכת לעבודה, ללכת להתעמל או לרקוד פלמנקו אם זו אני ולגדל ילדים אם זה הוא ואחרי שעתיים כמו שעון הוא קם ואמר שהוא איש זקן שהולך לישון מוקדם.
יכולתי לתת לו ללכת בשקט ובנימוס אבל גם בגלל ששתיתי הרשיתי לעצמי להתאבד כי מה אכפת לי, גם ככה הוא לעולם לא יהיה שלי, בטח לא כמו שאני רוצה ואמרתי לו: "אל תלך." והוא חייך, ליטף אותי קצת ואני רציתי שהוא ייתן לי מהקרבה שהייתה אז אבל היא לא הייתה לו עכשיו בשלוף. הוא אמר שהוא יחזור, יעזור לי עם המנורה והחוט האדום וכל זה ואני התעקשתי: "אני לא מאמינה לך." אישה בת 33 שעברה סוף סוף לדירה נורמאלית משלה שבה וסוגרת את הדלת שהוא פותח, תני לי כבר ללכת הבייתה שלי והיא בשלה: "התגעגעת אלי?" והוא שוב חייך, יודע שאם נמשיך ליותר מזה זה ירגיש אפילו עוד יותר עצוב מעכשיו, אבל העניין הוא שלי לא עצוב. לי ריק כי את כל המקום שלו אצלי מלאתי בדמיונות בראשי והוא מצידו גם הוא דמיין איך אנחנו מתנפלים אחד על השנייה ובסוף אנחנו עומדים כאן מול הדלת וכלום לא נאמר כי איך אפשר לדחוס שנה בשעתיים.
ידעתי שאני חייבת לעצור, שזה תמיד ירגיש קטוע כי זה סיפור שאי אפשר להשלים וגם לא להשלים איתו ומה שנותר הוא לפתוח את הדלת ואז לסגור אותה, לאסוף את הגבינות אל המקרר, לרחוץ את הכוסות וללכת לישון.

הביקור

היום השמן אמור לבוא לבקר, על כמה מתערבים שהוא יבטל. מאז התאונה שלו בינואר הוא מקפיד מדי פעם לקבוע איתי ואז תמיד לצלצל כמה שעות לפני ולהתנצל על שהוא באמת מצטער, אבל הפעם באמת ניאלץ לדחות. קשה לי להאמין שזה באמת יקרה: אני אצא מהעבודה בשש בדיוק כי אני ארצה לארח ואי לכך יהא עלי לקנות גבינות, יין ופירות כי זה מה שיאה להגיש לכבודו של אירוח קייצי. חשבתי ללכת בהפסקת צהריים, אבל אם הוא יבטל לי בארבע - חמש ככה כדי לצאת לפחות מנומס, אני ארגיש מטופש כי אז אני אתקע עם גבינות משובחות אבל שמנות רצח שאני אצטרך לקחת איתי מהחנות למקרר של העבודה ואז הביתה, לשאת את הבושה במשך עשרים דקות בשקית נייר שכתוב עליה משהו על גבינות בצרפתית, אבל אני לא ארגיש פריזאית קלילה שאוטוטו והנה היא פותחת את בקבוק השמפניה, "רגע, אני באה.."
אני רוצה לראות שדלת הבית באמת תיפתח בשעה שמונה בדיוק ואולי יהיה עוד קצת אור בחוץ כי הדירה החדשה שלי הרבה יותר יפה באור ואני צריכה שהוא יראה שיפה. אני צריכה גם להזדרז ולקנות גם תאנים כי זה הולך טוב עם גבינות חזקות ואולי גם איזה באגט וגם להספיק ולקפל את הכביסה שתלויה לי עכשיו בסלון על סטנד משל הייתי דיירת מעברה.
לכולם שקרתי. לא, אני לא יכולה היום, יש לי משהו. וכלאתי את עצמי שוב לרגל שנה להיכרותנו בבועה שבה דרים בכיף רק אני ומי שאני מספרת לעצמי שזה הוא. היום, לשם שינוי, אני לא מחכה לטלפון שיצלצל או יסמס. היום אני מפנה מקום, את כל המקום שיש לי כי הוא באמת נורא שמן.
אבל גם אם הוא לא יבוא, יש לי יום נורא יפה בינתיים, יום של ציפייה, הכול עוד יכול לקרות, כמה אני לא רוצה שיבוא מחר וכמה אני מוכנה לשאת בשביל היום. אני יושבת פה דרוכה וקלילה, מדי פעם עוזבת את חלל המשרד שלי לאיך שהוא יבוא ויהיה בהתחלה קצת מביך של פעם ראשונה כי לא התראינו מלא זמן ואז אני אוביל אותו אל הסלון כי בדירה החדשה שלי יש פרוזדור דרכו ניתן להוביל. ואז אני אשטח בפניו את הפוסטר הגדול עליו הדפסתי שמונה תמונות קטנות בגדלים שונים מסרטי אלמודובר ואראה באצבעי על הקיר הלבן: הנה תראה, שם הן אמורות להיות, ממוסגרות כל אחת בצבע אחר וזה החוט האדום שספרתי לך עליו, צריך לחבר לו את האהיל שישתלשל מעל שולחן האוכל, הנה ככה.
שמן, נשוי, שלושה ילדים ואני שלחתי לו השבוע משהו משל חנוך לוין, בכל זאת האיש עשור למותו, קצת כבוד וחיכיתי. אבל מרוב שלא ציפיתי לפגישה היא נפלה עלי כמו להתאהב בשמן ביום קיץ בהיר. ועכשיו אני לא יודעת אם אני מחכה לביקור או לביטול, תלוי מי יופיע קודם.