המפתח

אתמול יצאתי מהבית חפוזה, "כן, כן, אני תיכף שם, עוד דקה" ואז טריקה והמפתח נשאר בפנים. אין אפשרות לפתוח עכשיו את הדלת ואני ממהרת לחתונה של האנגלי. זה לא יפה להגיד אבל מהצהריים הרגשתי שמשהו לא טוב עומד לקרות, בלי שום קשר שאני מאחלת לאנגלי ולאשתו שאני באמת אוהבת, חיים מאושרים ואהבת אין קץ. הייתי פשוט בנתק קל מהפיקוס עליו אני עובדת לשמור כאדם שבאופן טבעי נוטה לרחף בחלל. אנשים מסוגי טוב להם הרבה עיסוקים ומחויבויות כי אז יש כל הזמן משהו שמחזיק את החוט שלהם מתוח קרוב לקרקע.
אתמול היה זה מסוג הימים שמשהו מתרופף, אבל לא כמו ימי פקיעת המיתר שאז אני פשוט לוקחת פּוּס מהחיים ועוזבת את כל מה שיש לי ועושה רק דברים שלא מצריכים ממני שום מחשבה, כמו לראות סרט או ללכת לים או לבריכה כי עוד קיץ, ובחורף אני כבר לא כל כך זוכרת מה אני עושה. חברה מהעבודה באה לקחת אותי ואני הייתי כולי בטלפונים, בהתחלה מתייעצת עם כל חבריי אם מפתח, באם היה לי עוד זוג, היה בכלל עוזר או שרק פורץ מנעולים ולמה להסתבך. אני מתקשרת לאחותי הקטנה שכמובן דווקא היום נמצאת בחתונה משלה ביבנה ומבינה ממנה שכנראה שהיא לא תחזור אחר כך לתל אביב, מה שאומר שאין לי גישה לעוד מפתח. אני מנסה עוד קצת לבעלת הבית אבל היא אומרת שמאז שהדיירים הקודמים החליפו צילינדר, גם לה אין גישה לדירה. אין לי מושג למה ורק כי אני מזוכיסטית אבל התקשרתי גם לאבא שלי שמציע קודם כל לחכות לאחותי או פשוט לנסות ולטפס לחלון. העובדה שאחותי תחזור רק מחר בבוקר ואני בבוקר צריכה ללכת לעבודה והדירה בקומה שלישית לא ממש משחקים אצלו תפקיד אם על הכף עומד החיסכון של מאתיים השקלים. מאתיים שקל. כולה מאתיים שקל ואני בטלפונים לחוצים לכל מי שרק אפשר, שלושה מחבריי הגברים, מודעת לזה שרק בגלל שהתרופף לי קצת החוט היום אני צריכה אותם, אחרת מה הבעיה להתחבר לאינטרנט הסלולרי ולהוציא מספרים. זה רק בגלל שאני כל כך לחוצה על כסף עכשיו, אחרת כל זה לא היה קורה. "זה מאד פלואידי", עונה לי אחד מהם, כשאני רוצה להבין בדיוק כמה זה אמור לעלות לי הואיל וגם הוא ננעל מחוץ לבית לא מזמן. "בין מאה חמישים לחמש מאות, אם צריכים להחליף את המנעול." אני מתחילה בטלפונים ומבינה שאם הדלת לא נעולה לא אצטרך להחליף את הצילינדר ואז זה פשוט העניין של השעה. ככל שיהיה יותר מאוחר התעריף יעלה. אני מצליחה להוריד את אחד מהפורצים משלוש מאות למאתיים וסוגרת איתו שאתקשר כשאהיה בדרך חזרה.
"את צריכה חבר", אומרת לי החברה מהעבודה כשהיא רואה אותי מסתבכת גם עם להכניס את המעטפה עם הכסף לתיבה העומדת בכניסה לאולם. מה לעשות שהיא כזו צרה וחריכית ואני קניתי ברכה אליה חובר חוט חרוזים עם המילה LOVE, כל אות קבלה חרוז משלה, אבל עכשיו זה לא נכנס לתיבה. היא לוקחת ממני את המעטפה, פותחת אותה, מנתקת את החוט ומשלשלת אותה לדרכה, "קחי", היא מושיטה לי אותו, "תתני לו את זה כשיחזור למשרד."
ובתוך כל ההמולה הזו אני רואה את החבר של האנגלי. אותו חבר שהייתה לי איתו אפיזודה בחורף. הוא בכלל ממנצ'סטר ובא לבקר ואני שאלתי אז את האנגלי אם הוא חתיך, כי מה כבר אפשר לשאול על אנשים שבאים לחופשה. מרוב שציפיתי ל"לא" קבלתי בסוף מאה אחוז חתיך מהסוג שברגע שאת רואה אותם את מבינה שהלך עליך ואפילו שהם לא רואים אותך, גם כשהם מסתכלים, את תלכי אחריהם כמו חיה עיוורת. הוא חייך כשהוא ראה אותי ואמר לי שאיי לוק גרייט. זה היה מקסים לשמוע, בעיקר ממישהו כל כך חתיך, עיניים ירוק כחול ושיזוף שיש משהו בזה שהוא לא מפה שגורם לו להיראות קצת פגיע אף על פי שגברים מסוגו יכולים להיות רק בצד השני. דברנו קצת והוא התפייד כשהדלקתי סיגריה, מתרחק מהעשן. בהמשך הערב ראיתי אותו עוד כמה פעמים וככל ששתינו יותר המרחק בינינו פחת ואני הרגשתי איך הוא כמעט נוגע בי ואני נוגעת בו בחזרה, אפילו שהאנגלי אמר שיש לו חברה עכשיו, איטס אבאוט טיים.
זה היה יכול לצאת סיפור על איך נתקעתי בלי מפתח ועל ידי המנצ'סטרי חלק שני, אבל אני לא רוצה לרחרח אחרי גברים יותר אז כשהגיעה שעת חצות נראה נכון יותר לחזור עם חבר לעבודה שעזב את האירוע לראות את המשחק ופתאום חזר. שתינו עוד דרינק עד שהסכמנו שהגיעה השעה ללכת. הוא הביא אותי עד הבית שם חיכה לי כבר פורץ המנעולים אשר דחף אל הדלת משהו פלסטיקי ומגולגל ובשניה פתח אותה וסגר.

Note

You'll miss me when I'm gone אומר האנגלי כשהוא משחק רגע בלהיות אני ואני יודעת שיום אחד אני באמת אתגעגע לזה. אולי באמת יש לי מין התרפקות עצלה של צרפתים אינטלקטואלים, לא כמו אלה שבאים לפה לחופשה ומקבלים צבע חמרה ומתענגים על האסטטיקה שלהם בעיני עצמם וגם זה נורא יפה בעיניי. וכמו קאמי, סארטר וסימון דה בובואר, גם העצב שלי יפה בעיניי. אני יכולה לקבל פתאום רוח מן הים על הספה בשישי בצהריים ולבחור אם אני אנקה עכשיו או אחר כך או בכלל לא ולסיים את 'שלום לך עצבות' ולבכות. לבכות כי יש לי את הפריבילגיה להרגיש את עצמי ואין לי מסיחים. אני יכולה לקחת את עצמי בידיים וללטף לי את הראש כמו שהאנגלי ליטף אותי אתמול, בחיבה ולא כחלק מאקט שחייבים לסיים. ואני יכולה לבודד את עצמי ממי שהייתי לפני שנה שאהבה מישהו לפני שנה וגם היא וגם המישהו הזה לא קיימים עוד. ואני מרגישה שהולכת ובוקעת ממני מישהי חדשה שאני עוד לא ממש מכירה והיא מגלה לי לא רק דריכות מטרידה אלא גם רגיעה מסוימת שאולי אפשר לקרוא לה התבגרות.
וזה עצב כמו עצב שהופך סרט לטוב ויש בו רוגע לרגע ואחרי שאני מסיימת להרגיש כמו צרפתייה קוקטית קטנה בחצאית, כפפות וכובע, אני יודעת שאם הגעתי עד לפה אני פשוט חייבת להמשיך ולא לצאת את המסך.

נעליים אדומות

היום בבוקר ראיתי ששכחתי את נעלי הפלמנקו שלי בסטודיו. בדרך כלל אני משאירה אותן שם והן סמוכות ובטוחות אבל הפעם השארתי אותן פשוט על הרצפה, עם גרבי הניילון החצאיות, לידן או בתוכן, אני ממש כבר לא זוכרת. אם הן היו פשוט נעליים, זה לא היה ממש מטריד אותי אבל הנעליים האלה עשויות זמש אדום ורקומות פרח בצד. כולה עברו יומיים שזה אומר יום אחד מאז עברו בסטודיו אנשים זרים שאני לא מכירה שהיו יכולים לקחת את הנעליים ולי נראה כרגע שיש סבירות גבוהה שזה קרה. רק בערב אני יכולה להתקשר ולבקש מהמזכירה לשים אותן בצד כי מחר אני לא אגיע כי יש לי אזכרה. ובינתיים הן או זרוקות שם, מחכות שאני אאסוף אותן לשקיק הבד או שמישהי יושבת בעבודה שלה בדיוק כמוני, מטקטקת איזה משהו למחשב וחושבת על נעלי הפלמנקו עבודת יד מספרד, שמחכות לה בבית. יש מצב שהיא אפילו לא תבוא איתן לשיעור כי אז כולן יזהו שהן לא שלה והיא פשוט תשתמש בהן בתור נעליים ללכת בחוץ כי הן נראות גם כמו נעלי טנגו משנות החמישים ואפשר ללכת איתן יחד עם חצאית עד לקרסול, קארה קטן שחור, ולהיצמד לגבר עם שפם ששמו חורחה. וככל שאני ממלאת את עצמי במחשבות האלה אני מרגישה איך אני פשוט חייבת ללכת לשם עכשיו ולהתדפק על הדלת אף על פי שנעול עכשיו ופותחים רק בשש.
סביר בהחלט להניח שלא קרה להן כלום אבל אני מרגישה איך כל מה שמגדיר אותי עכשיו זה איפה הנעליים ולדעת שהן מונחות במקומן. אני מחייגת את המספר של המורה שלי, רק כדי שהיא תרגיע אותי שהכול בסדר או לחילופין תצעק עלי בספרדית שמה אני מבלבלת לה את המוח, שזה בעצם אותו דבר. אני אישה בוגרת, יש לי עבודה, לכתוב, להגיש, ללכת להתעמל, לחזור הביתה, לישון, לא לרדת מהפסים לעבר נעלי פלמנקו, אדומות ככל שיהיו והאדום שלהן הוא שמנצנץ לי מפינת החדר שדווקא להן אני צריכה לדאוג עכשיו.