שוב

הוא הלך. לפני שעה וחצי הוא הלך והותיר אותי יומיומית. כלומר, זה לא שהוא לבד הותיר אותי, גם אני הייתי שם להותיר את עצמי, אחרי שכל הערב החזקתי פאסון ובטבעיות, כי לא היה שום צורך ליפול זו על זרועות זה כי בכל זאת עברה כמעט שנה מאז שישבנו יחד כמו גבר ואישה שיש ביניהם משהו.
ישבנו על הספה שלי, אותה ספה שהייתה גם בדירה הקודמת והיא הייתה הדבר היחיד שלא השתנה. וזה לא היה כמו בשיר של שמוליק קראוס וג'וזי כץ כי אנחנו בכלל לא הייינו נשואים והוא לא חזר אלי הבייתה. והוא דיבר על כל מיני דברים, על אנשים אחרים ואז אמר לי "נו, ספרי משהו" ופתאום הכול הצטמצם לי ליום יום הקטן הזה בו הוא חי את חייו, אני את חיי וכל אחד עושה כמיטב יכולתו לעמוד בחובותיו והשגרה זורמת והנה עברה שנה ושום דבר לא השתנה וכל האהבה הגדולה הזו ששיחקנו בה הייתה חודש אחד קטן מוקף באין סוף של חיים פשוטים שצריך לקום בבוקר, ללכת לעבודה, ללכת להתעמל או לרקוד פלמנקו אם זו אני ולגדל ילדים אם זה הוא ואחרי שעתיים כמו שעון הוא קם ואמר שהוא איש זקן שהולך לישון מוקדם.
יכולתי לתת לו ללכת בשקט ובנימוס אבל גם בגלל ששתיתי הרשיתי לעצמי להתאבד כי מה אכפת לי, גם ככה הוא לעולם לא יהיה שלי, בטח לא כמו שאני רוצה ואמרתי לו: "אל תלך." והוא חייך, ליטף אותי קצת ואני רציתי שהוא ייתן לי מהקרבה שהייתה אז אבל היא לא הייתה לו עכשיו בשלוף. הוא אמר שהוא יחזור, יעזור לי עם המנורה והחוט האדום וכל זה ואני התעקשתי: "אני לא מאמינה לך." אישה בת 33 שעברה סוף סוף לדירה נורמאלית משלה שבה וסוגרת את הדלת שהוא פותח, תני לי כבר ללכת הבייתה שלי והיא בשלה: "התגעגעת אלי?" והוא שוב חייך, יודע שאם נמשיך ליותר מזה זה ירגיש אפילו עוד יותר עצוב מעכשיו, אבל העניין הוא שלי לא עצוב. לי ריק כי את כל המקום שלו אצלי מלאתי בדמיונות בראשי והוא מצידו גם הוא דמיין איך אנחנו מתנפלים אחד על השנייה ובסוף אנחנו עומדים כאן מול הדלת וכלום לא נאמר כי איך אפשר לדחוס שנה בשעתיים.
ידעתי שאני חייבת לעצור, שזה תמיד ירגיש קטוע כי זה סיפור שאי אפשר להשלים וגם לא להשלים איתו ומה שנותר הוא לפתוח את הדלת ואז לסגור אותה, לאסוף את הגבינות אל המקרר, לרחוץ את הכוסות וללכת לישון.