גמילה

איזה מזל שהוא לא פה עכשיו. אני עושה את הדרך הביתה מהעבודה, עוברת ברחובות הקרובים לביתו ומזכירה לעצמי שאין שום צ'אנס שניתקל האחד בשנייה כי הוא בכלל לא פה. נסע לעמק הלואר עם המשפחה שלו. הבן זונה יושב לי על הספה ועושה לי פרצוץ בלתי מרוצה ומשלים עם גורלו על כך שהוא נאלץ לנסוע עם המשפחה שלו ללגום יינות סמוקים, גבינות אנינות ולבוא בשערי טירות עתיקות. חתיכת חרא ואני כמו חתיכת אידיוטית מרגישה ממש מרוצה מזה לשניה, הוא בטח היה מעדיף לנסוע איתי. חתיכת בוגד מזדיין ולא איתי. בוגד בי עם אשתו ועם כל החיים האלה שלו שאיך, איך לא קלטתי את נוכחותם הנצחית והמאסיבית כמו טירות עמק הלואר.
ועכשיו אני הולכת פה ברחוב בדרך הביתה בסוף אוגוסט, מהבילה ונוזלית ויש אנשים שנסעו להם לוואקאנס ואני עדיין מרגישה אסירה. הנוכחות שלו גומרת עלי, אין דקה שאני לא חושבת עליו, מלבד שאני ישנה או צוחקת עם האנגלי, הקולגה שלי, שמצחיק אותי ומזכיר לי שיש לי קיום גם בעולם ללא שמן.
ואני יודעת שמרוב שזה כל כך כואב לי עכשיו, ההליכה שלו בפעם המיליון, עיוורת וחסרת כל מודעות לקיום שלי, יושב לו עכשיו עם בקבוק יין ולא חושב עלי אפילו לשניה מרוב שהוא כיסה את עצמו בחיי המשפחה שלו כמו בשומן לוויתן לקראת בוא החורף, שחלילה לא יאלץ להרגיש משהו כלפי בן אדם איתו אין לו קרבת דם. ומרוב שזה נותן לי אגרוף בגרון אני יודעת שאם הוא היה פה יכול להיות שהייתי שולחת איזה משהו במייל, חושבת שזה נורא חזק להראות מה שאני מרגישה, ז'אן ד'ארק, מעלה את עצמה על מוקד האהבה, כבר לא אכפת לה משום דבר רק בשביל הרגע הקטן הזה בו הוא עונה לי ואני מרגישה את ההנאה שלו ממני ולא מרגישה יותר שום כאב.
איזה מזל שהוא לא כאן ויש לי עכשיו שבוע שלם, כמו אלה שעברתי כל כך הרבה פעמים השנה הזו, להיגמל.