You'll miss me when I'm gone אומר האנגלי כשהוא משחק רגע בלהיות אני ואני יודעת שיום אחד אני באמת אתגעגע לזה. אולי באמת יש לי מין התרפקות עצלה של צרפתים אינטלקטואלים, לא כמו אלה שבאים לפה לחופשה ומקבלים צבע חמרה ומתענגים על האסטטיקה שלהם בעיני עצמם וגם זה נורא יפה בעיניי. וכמו קאמי, סארטר וסימון דה בובואר, גם העצב שלי יפה בעיניי. אני יכולה לקבל פתאום רוח מן הים על הספה בשישי בצהריים ולבחור אם אני אנקה עכשיו או אחר כך או בכלל לא ולסיים את 'שלום לך עצבות' ולבכות. לבכות כי יש לי את הפריבילגיה להרגיש את עצמי ואין לי מסיחים. אני יכולה לקחת את עצמי בידיים וללטף לי את הראש כמו שהאנגלי ליטף אותי אתמול, בחיבה ולא כחלק מאקט שחייבים לסיים. ואני יכולה לבודד את עצמי ממי שהייתי לפני שנה שאהבה מישהו לפני שנה וגם היא וגם המישהו הזה לא קיימים עוד. ואני מרגישה שהולכת ובוקעת ממני מישהי חדשה שאני עוד לא ממש מכירה והיא מגלה לי לא רק דריכות מטרידה אלא גם רגיעה מסוימת שאולי אפשר לקרוא לה התבגרות.
וזה עצב כמו עצב שהופך סרט לטוב ויש בו רוגע לרגע ואחרי שאני מסיימת להרגיש כמו צרפתייה קוקטית קטנה בחצאית, כפפות וכובע, אני יודעת שאם הגעתי עד לפה אני פשוט חייבת להמשיך ולא לצאת את המסך.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה