נעליים אדומות

היום בבוקר ראיתי ששכחתי את נעלי הפלמנקו שלי בסטודיו. בדרך כלל אני משאירה אותן שם והן סמוכות ובטוחות אבל הפעם השארתי אותן פשוט על הרצפה, עם גרבי הניילון החצאיות, לידן או בתוכן, אני ממש כבר לא זוכרת. אם הן היו פשוט נעליים, זה לא היה ממש מטריד אותי אבל הנעליים האלה עשויות זמש אדום ורקומות פרח בצד. כולה עברו יומיים שזה אומר יום אחד מאז עברו בסטודיו אנשים זרים שאני לא מכירה שהיו יכולים לקחת את הנעליים ולי נראה כרגע שיש סבירות גבוהה שזה קרה. רק בערב אני יכולה להתקשר ולבקש מהמזכירה לשים אותן בצד כי מחר אני לא אגיע כי יש לי אזכרה. ובינתיים הן או זרוקות שם, מחכות שאני אאסוף אותן לשקיק הבד או שמישהי יושבת בעבודה שלה בדיוק כמוני, מטקטקת איזה משהו למחשב וחושבת על נעלי הפלמנקו עבודת יד מספרד, שמחכות לה בבית. יש מצב שהיא אפילו לא תבוא איתן לשיעור כי אז כולן יזהו שהן לא שלה והיא פשוט תשתמש בהן בתור נעליים ללכת בחוץ כי הן נראות גם כמו נעלי טנגו משנות החמישים ואפשר ללכת איתן יחד עם חצאית עד לקרסול, קארה קטן שחור, ולהיצמד לגבר עם שפם ששמו חורחה. וככל שאני ממלאת את עצמי במחשבות האלה אני מרגישה איך אני פשוט חייבת ללכת לשם עכשיו ולהתדפק על הדלת אף על פי שנעול עכשיו ופותחים רק בשש.
סביר בהחלט להניח שלא קרה להן כלום אבל אני מרגישה איך כל מה שמגדיר אותי עכשיו זה איפה הנעליים ולדעת שהן מונחות במקומן. אני מחייגת את המספר של המורה שלי, רק כדי שהיא תרגיע אותי שהכול בסדר או לחילופין תצעק עלי בספרדית שמה אני מבלבלת לה את המוח, שזה בעצם אותו דבר. אני אישה בוגרת, יש לי עבודה, לכתוב, להגיש, ללכת להתעמל, לחזור הביתה, לישון, לא לרדת מהפסים לעבר נעלי פלמנקו, אדומות ככל שיהיו והאדום שלהן הוא שמנצנץ לי מפינת החדר שדווקא להן אני צריכה לדאוג עכשיו.